אני עשירה, כנסו כדי לגלות איך!

לפעמים מכה בי התדהמה, כמה אני עשירה.
באמת זה לא משהו שאני חושבת עליו ביום יום, הרי אף אדם עשיר לא מהלך ברחוב ואומר לעצמו ״פאק כמה אני עשיר״, ובתקופה האחרונה זה קרה גם לי, החוסר מודעות לעשירות הזאת שאני חיה בה.
זאת אומרת, אני יודעת שאני איפשהו באמצע באורח החיים שבכל זאת מתקיים בעולם המערבי, אבל אף פעם אני לא מרגישה בשיא העשירות שלי, כמו שאני באמת. תמיד אני חושבת ״יום אחד אהיה עשירה״ ועכשיו אני רק ״בסדר״
אבל אז אני נתקלת באישה עם השיתוק מוחין שנשארה לבד עם שתי ילדות, אחרי שבעלה נרצח מול עיניה על חניה,
ואני אומרת פאק, אני בעשירון העליון, איפה החיים שלי ואיפה שלה?

ואז אני רואה סרטון מרגש בפייסבוק של ילדה שנפלה ממדרגות בגיל 4 ומאז היא משותקת ונתן גושן שר לה ואין לה יכולת לתקשר איתו ולומר לו כמה היא מעריכה. וזה מכה בי, כמה דיבור או הליכה או יכולת לבטא את מה שעובר לי בפנים, שמרגיש כל כך מובן מאיליו, בשבילה הוא לא. ומה היא אשמה שזה קרה לה בגיל 4? ואיך אני ניצלתי שלי דבר כזה לא קרה, ופתאום המובן מאיליו נהפך למתנה שאין לי מילים להודות שקיבלתי אותה.

והאהוב שלי שוכב לידי, וכמה אני עשירה שמצאתי. שיש לי שלווה. שמישהו אוהב אותי. אותה הילדה שלא מסוגלת לתקשר כנראה לא תנהל זוגיות, ואף גבר לא יעיר אותה באמצע הלילה בנשיקות ויגיד לה שהוא שכח לומר לה היום שהוא אוהב אותה. אולי כן, אני מאחלת לה בכל ליבי. אבל כאבה לי המחשבה על כל כך הרבה אנשים שזה נחסך מהם. וכמה אלוהים עשה עימי חסד שאני זכיתי לזה.

והמשפחה היקרה שלי. והבית שלי. והקריירה שלי. וכמה קל היה לי אחרי הצבא וגם קשה אבל קושי פריווילגי של מילניאל מלא בפחדים והרס עצמי פריווילגי. והכל. פאק. אני פשוט כל כך עשירה. הלוואי שאני אזכור את זה יותר. כי אדם שיודע שהוא עשיר, זאת אומרת, מבין את הפער בינו לבין העולם בכללותו. יכול לתת. לא משנה כמה יש לו או אין לו.
תודה.

מחר תמצאו אותי אוכלת קוויאר בכיכר המדינה. סתם פחות. יותר בכיוון של מהלכת מאושרת וצוהלת בעולם, אסירת תודה.

בתמונה: סלפי מעלית כי אין לי זמן להצטלם.

ראשון לספטמבר שמח: הסיפור שלי עם בית הספר

ראשון לספטמבר שמח. עכשיו אני אספר לכם ילדים למה לא עשיתי בגרות מלאה ואיך זה השפיע לי על החיים. הכינו ממחטות. זה הולך להיות מאוד טראגי (לא).

לא עשיתי בגרות מלאה כי איפשהו בגיל 17 הרגשתי שאני לא מסוגלת לעשות את זה, לא מסוגלת להתיישר מול משהו שאני לא מאמינה בו, משהו שאני יודעת בפירוש שלא מודד את היכולות שלי, שבפירוש לא אומר כלום על מי שאני ומה שאני שווה. על האינטיליגנציה שלי, על העתיד שלי. על האישיות שלי.

בגיל 17 ניהלתי קריירה של בחורה בת 30, כל יום נסעתי לראיין, להתראיין, כתבתי כתבות, ייעצתי לחברות פרסום והרצתי במקומות, אפילו באוניברסיטאות ומכללות! ממסד ה״אתם חייבים בגרות כדי להתקבל אלי״.
איך ולמה? כי פשוט רציתי לעשות משהו והשקעתי בו את כל כולי. כי היה לי חלום ורדפתי אחריו.
לא למדתי את זה במערכת החינוך, למדתי את זה בבית שתמך בי בכל דרך שאבחר.

הרגשתי בחדר של ארבע קירות, מזגן וכיסאות שמופנים למורה אחת, שאני מאבדת את שפיותי. שמנסים להכניס אותי לתבנית שאני לא בנויה אליה. שאני יודעת משהו שהם לא, וסורי, באמת ידעתי. לא הייתי מוכנה להיות עוד אחת מבית החרושת. לא הייתי מוכנה להיות עוד מוצר כחלק מפס הייצור.
כשזה היה החלומות שלי, קמתי בשש בבוקר. כשזה היה לקום לבית הספר, לא הצלחתי לעשות את זה. לא האמנתי להם כשהם אמרו לי שזה אומר מי אני ומה אני שווה. הו וול. אם תמדדו דג כל החיים על היכולת שלו לטפס על עץ, הוא כנראה יחשוב שהוא לא שווה כלום.

אז בכיתה י״ב הפסקתי לעשות בגרויות.
איך זה השפיע עלי אתם שואלים?
ובכן, בצבא הגעתי ליחידה, רציתי לעשות משהו אחר, הראיתי למפקדים את קורות החיים שלי ומאז הכל השתנה. נוצר תפקיד ומדור שלם של חדשנות ותקשורת כחלק מהדבר הזה. מפקדים רצו לשמוע את מה שיש לי ולמדור שלי להגיד. היינו הראש שחושב אחרת, שיצירתי. שמשנה ומזיז דברים בגוף שמגייס לצה״ל. בקיצור, הגשמתי את תפקיד חלומותיי. הייתי כתבת צבאית.

איך זה השפיע עלי באזרחות אתם שואלים?
אז אתחיל ואומר שגם בחיים האמיתיים יש דברים שלא אוהבים לעשות בכל עסק שתקים וחלום שתרצה להגשים. ועם משמעת עצמית קשה לי. אבל. לא הייתי מבזבזת כדי ללמוד רק את הערך הזה 12 שנה, ובאיבוד היצירתיות וההסתכלות שלי.

ועכשיו אספר בצניעות רבה ככל הניתן. שמאז שהשתחררתי עבדתי במשרות נחשקות, המשכורת שלי מאז השחרור התחילה ב-7 וחצי, מעולם לא שאלו או ביקשו ממני בשום ראיון תעודת בגרות.
פשוט הסתכלו על קורות החיים שלי/נתנו לי מבחן יצירתיות/כתיבה/קריאייטיב.
אני בת 22. מניחה ששאר בני גילי עושים דברים אחרים, כי מה אפשר לעשות עם קורות חיים שכתוב בהם רק – תעודת בגרות מלאה? מי אתה כבן אדם? ספר לי.
והם בני אדם מדהימים. פשוט מערכת החינוך לא נתנה להם לבטא את זה.
באחת העבודות שעבדתי קולגה שאלה אותי ״רגע אז איפה למדת?״ עניתי לה: ״בנתניה, אבל לא עשיתי בגרות למה?״ היא ענתה לי חזרה: ״מה? התכוונתי לאוניברסיטה, חברה שלי עם תואר גם ניסתה להתקבל לפה ולא התקבלה!״

אני חושבת שמערכת החינוך הורסת לילדים את החיים, מחריבה למוחות גאוניים את היצירתיות, היזמות, החשיבה מחוץ לקופסה.
דורות שלמים צריכים לצאת לרחובות ולמחות על זה שהיא הרסה להם את החיים וגזלה מהם 12 שנים על כלום. על מקצועות שרובם כבר לא רלוונטיים. שלא מכינים לשוק עבודה משתנה ודינאמי ששונה ממנה שנות אור!

תקראו מאמרים, 50% מקצועות הולכים להיכחד, ו-50% מקצועות הולכים להיווצר ואפילו עכשיו אנחנו לא יודעים מהם. איך בדיוק מערכת מקובעת, אטומה, מיושנת, עם כמה מקצועות בודדים שלא השתנו משנות ה-80 אמורה להתאים אותנו אליו? להתאים דורות שלמים לעתיד. לדעתי אמור להיות מוכרז מצב חירום על כמה שאנחנו לא מוכנים לשם.

בקיצור. בהצלחה בשנת הלימודים.
אסיים עם פסקה של טונה, אומן שאני אוהבת:
״איך תלמדו אותי לסמוך על עצמי, לחתום על חוזים
לקלוט תרגשות שבפנים, לבנות יחסים
איך אדע לחיות בשלום? איך תלמדו אותי לחלום?
אתם לא יודעים חלום מהו
הייתי שם מליון פאונד
שכל עוד הם ימשיכו לצפצף באותו סאונד
ככה ישמע גם העתיד שלי
אז המילים שלי הן כמו אגרוף לראש, פאו!
תודה לאל אני לא עוד רובוט
שתלמדו אותו לקרוא פקודות, שלום ורוב תודות
כשתחתוך את החוטים אז תבין
שבפנים יש מיליון תשובות
בובות בובות…״

בתמונה: אני בבית הספר, מצאתי לאחרונה כי התלבטתי אם לחזור לחום, מה דעתכם לחזור?

נסעתי בקורקינט מת״א לנתניה!

כמה אני משוגעת?
באמצע הצום השתעממתי בתל אביב אז לקחתי קורקינט ונסעתי לנתניה.

הסיפור התחיל ככה:
לפני כיפור אלירן אמר שהוא רוצה להיות עם המשפחה ואני ממש התלבטתי אם לנסוע לשלי גם או להשאר בתל אביב, אף פעם לא עשיתי כיפור בתל אביב ותמיד אהבתי את השקט של כיפור, את הזמן לקרוא ספרים ולהתחבר לעצמי, אז החלטתי להשאר בתל אביב.

הערב היה נחמד, פגשתי חברים, טיילתי, קראתי ספרים שנצח לא יצא לי וסך הכל הייתי שלמה עם ההחלטה.

ביום השני, כבר התחלתי להבין כמה למרות שאני תמיד טוענת שאני אדם שאוהב את הלבד שלו, היו לי מאוד חסרים אלירן והמשפחה, התבאסתי שהשנה לא אהיה לצד אמא שלי בתפילת הנעילה, התגעגעתי מאוד, ורציתי לחוות את הרגעים העוצמתיים האלו איתם. אז החלטתי לעשות מעשה, די הגיוני במוחי, לנסוע על קורקינט לנתניה.
כמה קשה זה כבר יכול להיות? הקורקינט על 50 קמ״ש, תוך שניה אני ברמת אביב – גלילות – הרצליה – שפיים – פולג.
ביקשתי מנועה את הקורקינט שלה, היא שלחה את ברכתה בעודה טוענת שאני לא נורמלית. ויצאתי לדרכי.

למרות הניתוק מהנייד ומכשירים חשמליים לקחתי את הנייד למקרה שמשהו יקלע לדרכי, ושלחתי לנועה סלפי בנקודות בדרך כדי להראות שאני בסדר: בכל זאת אני בצום ו-30 מעלות בחוץ.

הדרך היתה מדהימה! רוח בפנים, הכבישים נקיים, ובכל נקודה בדרך הייתי מאושרת!
איפשהו בשפיים – בום. הקורקינט נעצר. נגמרה לו הסוללה, ללכת את זה ברגל היה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים שלי.
לבסוף הגעתי, שעתיים לסוף הצום. היה בהחלט עינוי לגוף ולנפש, לא הנסיעה – היא היתה אש.

בקיצור, חתימה טובה! פעם הבאה אעשה כיפור עם המשפחה.

רציתי בית

רציתי בית.
רציתי בית, רציתי מטבח, מקרר מלא, לבשל כל יום בעצמי טרפיה באומנות אחרת שעולה בראשי.

רציתי מקלחת, חדר שינה, ארונות, רציתי ספה נוחה, רציתי טלוויזיה, רציתי חלונות והרבה אור.

רציתי פרטנר, פה בבוקר, פה בערב, רציתי זוגיות, רציתי חבר, מאהב, בן זוג, שותף לדרכים, למחשבות, לתהיות ולחלומות.

רציתי שלווה, רציתי איזון,
כל חיי חלמתי וייחלתי בין אי וודאות, הרפתקאות וחלומות גדולים – יציבות.

רציתי סאחיות, אחח כמה רציתי סאחיות. בדיחות של אבות, מישהו שידאג שתמיד יהיה קרח במקפיא,
שיהיה לו חשוב שיהיה לנו מגהץ ובלנדר, וחלב קוקוס אורז שמאלני. דברים שבחיים לא הייתי עושה שיהיה לי בעצמי.

כשאני אבקש מהמקלחת מגבת, לא יביא, אלא יפרוש ויחכה לחבק איתה אותי.
לפעמים אני מלקה את עצמי, על חלומות שעדין יש לי וגדולים, ואז אני נזכרת, כמה חלמתי, דמיינתי, ציירתי, רקמתי, בניתי בראשי כילדה וגם בבגרותי כל הזמן – בית. זוגיות. אהבה. יציבות. שקט.

וכמה אני בעצם מגשימה וזכיתי לחיות את החלומות האלה במציאות העכשווית הזאת שלי.

איזה חלומות גם אתם כבר שכחתם שחלמתם פעם? ומבינים שאתם בעצם מגשימים בכל רגע, במציאות היום יומית?

יום הולדת בצל הקורונה

היום יום ההולדת שלי,
הזכרונות שלי מיום ההולדת בכל השנים הן התחדשות, אביב חמים סוף סוף אחרי ציפייה ארוכה כל החורף, ומשפחה בגלל הקרבה לחג.
תכננתי כל כך הרבה תוכניות ליום ההולדת הזה שיצא השנה במקרה על ערב פסח: להצטרף לחברות לויטנאם, וכשזה הפך ללא רלוונטי – לבלות עם המשפחה, אבל גם זה לא קרה.
ואם עד עכשיו לא בדיוק עניינה אותי הקורונה, השילוב הזה של יום ההולדת שלי, האביב באוויר וחג הפסח שהוא החג האהוב עלי, והידיעה שאני לא חוגגת אותו עם המשפחה, פשוט שברו אותי.
אבל כשהייתי במוד ממש אחר, בתאריך העברי שלי, א׳ בניסן, כתבתי טקסט, וחזרתי לקרוא אותו היום, והוא עשה לי טוב, חשבתי לשתף אתכם בו:
יום הולדת זה היום בו אני מתעמקת בהבנה המופלאה כי ״ביום הזה בחרתי לבוא לעולם״.
אני אוהבת להתעמק בהבנה הזאת, כי הידיעה שבחרתי כל כך משנה את ההסתכלות על דברים ועל החיים בכלל.
היא נותנת משמעות למי שאנחנו, הרי אם בחרתי בגוף הזה, כנראה שיש לזה סיבה, אם בחרתי במשפחה הזאת, כנראה שהיא נתנה לי את הקרקע הכי ממקדת להיות מי שאני אמורה להיות ומה שנועדתי לתת לעולם.
לאחרונה אני משתמשת בכלי ה״בחרתי״ בעוד המון סיטואציות בחיים,
הגעתי למסקנה שכשאנחנו מציינים בפנינו ש״בחרנו״,
זה ישר מוציא אותנו ממצב ״קורבני״, ״ללא מוצא״, או חסר שליטה, למצב שבו אנחנו נותנים הכרה לשליטה שיש לנו.
הרי מי בוחר:
אם לאכול בריא או לאכול זבל,
אם לעשות ספורט היום או מחר,
מי יהיה בן הזוג שלנו,
איפה נגור,
במה נעסוק,
באיזה מצב רוח ותודעה להיות,
אם להתעצבן או לשחרר,
אם לא אנחנו?!
העולם מגיל צעיר מלמד אותנו, לנקות אחריות מעצמנו, לימדו אותנו שתמיד קיים איזה כוח חיצוני, רוחני או פיזי, שהוא אחראי למה שיקרה לנו ובוחר בשבילנו.
אבל אם נהיה במודעות מוחלטת, נבין שגם אם החיים מזמנים לנו סיטואציות, תמיד יש לנו בחירה גם בהן.
ואם בחרנו את השלילי עד כה, וזה לא היה כוח חיצוני, כנראה שגם השינוי לחיובי הוא בחירה שלנו, ואין שום כח חיצוני אליו צריך לחכות.
כמה זה פשוט יותר!!! ההבנה שהבחירה היא בידיים שלנו.
ובכל מצב בו אהיה שרויה אי פעם, פיזי או תודעתי, אני מבטיחה להזכיר לעצמי שאני בחרתי, ומעבר לזה- שאני לגמרי יכולה בכל רגע נתון לבחור אחרת.

בתמונה – אני אתמול בדרך לקניות במרחק 100 מטר מהבית.

נועה קירל היא פלסטר. על השירות שלי במיטב, ולמה צריך צבא מקצועי?

**נועה קירל היא פלסטר**
על השירות שלי ביחידת מיטב, זה שכל צעיר שלישי מוציא פטור, ו-צבא מקצועי.
אני לא יכולה יותר להחזיק בבטן.

בנובמבר 2015 התגייסתי לתפקיד רכזת מתגייסים ביחידת מיטב, היחידה שמגייסת לצה״ל.
את שלושת החודשים הראשונים שלי בשירות העברתי במוקד השירות של מיטב, המקום אליו מתקשרים מלש״בים והורים מבוהלים ומבררים על עתידם הצבאי ובעיקר מתחננים לשינויי שיבוץ.
כעבור שלושה חודשים שלי בשירות קם במיטב מדור ״תוכן וניו מדיה״ אליו עברתי עקב הנסיון שלי בתקשורת באזרחות, המטרה של המדור היתה לעודד גיוס ע״י אפליקציה חדשה ונוצצת, אינסטגרם, יוטיוב וכוכבי רשת, אנחנו היינו הראשונים שעשו את זה, מתוך יחידת מיטב, עוד לפני הפרויקט המדובר של דובר צה״ל. ועוד לפני שחשבו להתאים לנועה קירל ומרגי שירות מיוחד.

המדור בו שירתתי (ועדין קיים) היה התקדמות משמעותית בראייה של צה״ל והוקדשו אליו המון משאבים! היתה תחושה שאף אחד לא ישן וכולם מאוד מגוייסים לחדש, להתאים ולשפר.

בואו נאמר שהייתי קצת בהלם ממעורבות והתעניינות המפקדים הבכירים על בסיס קבוע בתגובות של המלש״בים, קיבלתי מדי בוקר שאלות מהמפקדים שלי בנוגע ל: ״אילו תפקידים פחות מעודדי גיוס ואיך אנחנו מקרבים אליהם בדרך הכי יצירתית?״ עשינו קריאייאיב לגיוס חובה! זו ההגדרה בתכלס.
אפילו עבדנו עם משרד פרסום לצעירים, הכל למען מטרה אחת נעלה – לעודד גיוס! אני מניחה שהמשבר שהתפוצץ בעיתונים בשבועות האחרונים היה על השולחן עוד אז.

זה נשמע מצחיק, לעודד להתגייס בזמן שזו חובה, אבל כבר אז (2016-17) הורגש שיש לזה צורך,
הזמנים השתנו וגם המלש״בים השתנו, באותה תקופה הושק לראשונה ״שאלון תחביבים״ שנועד להכיר עוד כשרונות במלש״ב מעבר לדרישות הצבא הנבדקות במנילה ובצו הראשון, השאלון נועד לגלות מלש״בים שמתמחים בעוד תחומים שיכולים לתרום לצה״ל כמו – יזמות, סושיאל מדיה, הטסת טיסנים ועוד.
בתקופה זאת גם מיטב עברו מפקס להעלאת קבצים מהנייד, שזו ממש התאמה לדור הנוכחי.
הרגשתי רצון לשינוי והתאמה מודרנית מכל הפועלים ביחידת מיטב וזה היה כיף לראות.

אבל לצד זה שצה״ל לא רצה לפספס כשרונות, וכל האווירה החיובית. לפעמים היה ניתן לשכוח פרט מאוד חשוב – יש x משרות למלא בכל שנה בתפקידי לחימה ושטח.
ואם אתה מעל פרופיל 60, זה לא משנה איזה כשרון יש לך, אתה כוח אדם ללחימה ותו לא. אז בעצם למה אנחנו עושים את כל זה?

אין דבר שיותר צרם בליבי מאשר לקבל פניות של מלש״בים בריאים וכשירים לקרבי, שפשוט לא רוצים את זה ומרגישים שזה לא בשבילם, אולי התפיסה של הדור הזה שונה, אני לא יודעת. פעם לחימה זה היה ״גברי״, היום נער בן 18 יודע שזה ממש בסדר להגיד שהוא חושש, מפחד ולא מרגיש בנוח להחזיק נשק, מבלי שזה יפגע בגבריות שלו. הבעיה שלעומת זאת – צה״ל לא הותאם לדור שמדבר על תחושות ורגשות, ואם אתה לא מוציא פרופיל נפשי, כנראה שגורלך הוא להחזיק נשק בגיל 18 ולצאת לקרב.

לאט לאט דווקא מהמקום שממלא את תפקידו לגייס לצבא החובה, ודווקא מזה שהייתי בתוך מיטב וראיתי שבאמת ובתמים כולם עושים הכל כדי להתאים את הצבא לדור הנוכחי, התחילה להתגבש בי יותר ויותר המחשבה שאולי צבא חובה כשלעצמו אינו מתאים יותר לדור הנוכחי?
והתחיל להתגבש בי הרעיון על צבא מקצועי.

ראיתי במו עיני איך אנחנו מבזבזים כל כך הרבה כסף ומשאבים על גיוס למשרות שחלקן בואו נודה באמת – בעת צבא מקצועי לא יהיו נחוצות או יעילות, וכרגע אנחנו מגייסים אליהן רק כי כולם חייבים להתגייס (בפועל מדובר ב-40% מהאוכלוסיה שמתגייסת), גם מש״ק ממטרות זוטר משתכר ב-800 ש״ח על כספי המיסים שלנו, ויש כמוהו מלא.

ובתפקידים יותר משמעותיים? מדובר בכוח אדם שעושה את תפקידו שלוש שנים בלבד, האם זה יעיל להכשיר על בסיס יומי בכל פעם אדם חדש לתפקיד ולהפרד מאחר?

אנחנו מקבלים כוח אדם שעם שכר של 4 שקלים לשעה, רק מחכה לעשות את העבודה וללכת הביתה במינימום השקעה ומסירות. חייל שנמצא במקום בו הוא רוצה להיות עושה את עבודתו פי אלף טוב ויחסוך למדינה כסף על חיילים שאין בהם צורך.
צמצום הצבא על ידי הפיכתו לצבא בו עובדים אזרחים, יוכל ליצור עבודה יעילה וקבלת החלטות מהירה.

מעבר לזה, כמה כסף יחסך בביטול חיילות כגון: חיל חינוך, הרבנות הצבאית, משטרה צבאית, גלי צה"ל, וחלקים נרחבים מחיל השלישות, בתוכו מערך הת״ש, הרי כמו שבכל עבודה פותרים ענייני שכר ותנאים בחוזים כך יכול להיות גם בצבא ולא דרך מש"קית.

שלא תבינו לא נכון, נהניתי בטירוף בצבא, זו היתה אחת התקופות הטובות בחיי, בה פגשתי מלא צעירים בגילי מכל קצוות האוכלוסיה.
רגע, או שלא פגשתי את כל קצוות האוכלוסיה? כי יש סיווג ראשוני של קב״א ודפ״ר לתפקידים, וביננו? עם כמה שאני בטוחה שבמיטב נלחמים בזה, אין מישהו שאין לו חבר של חבר שהוכנס לתפקיד על בסיס ״קומבינה״. אז האם צה״ל הוא באמת כור היתוך כפי שחונכנו לחשוב כל השנים?

ומעבר לזה, נגיד וצה״ל היה כור היתוך, שווה לבזבז את הסכום הכי גדול שמושקע ע״י המדינה למען מטרה זו, כאשר צעירים כבר מעוצבים? תפקידו של צה״ל אינו להיות גוף מחנך, זוהי תפקידה של מערכת החינוך!

אם אתם עכשיו מתרווחים בכיסא ובאים לכתוב לי שצה״ל הוא בכל זאת צבא העם, אז לא כך הדבר כאשר רק כ- 40% מהאוכלוסיה מתגייסים.
רבים מוציאים פטור דת או יוצאים בדרכים כאלו ואחרות מתוך אי רצון לשרת, ואילו ההולכים בתלם "נדפקים".
האם אנחנו עדין צבא העם? או רק צבא ה״נולדת יהודי חילוני ובריא״?
יש פאקינג חיילת במיטב שהתפקיד שלה הוא לבדוק בשבת האם חיילות שמצהירות שהן דתיות פעילות בוואטסאפ ומעלות תמונות בבקיני לאינסטה.

למה אנחנו מתעקשים לגייס את כולם ע״י בזבוז כל כך הרבה משאבים, בגלל נתונים שכבר לא רלוונטיים ונכונים היום? למה אנחנו מתעקשים לגייס את נועה קירל?!
הצעירים במדינת ישראל משכילים מאוחר יותר ב-4 שנים משאר העולם (צבא וטיול גדול), ושלא נדבר על הקליטה לשוק העבודה, שקורית בגיל מאוחר. צבא מקצועי יתרום כל כך לכלכלת המדינה ולמשק הישראלי.
מה גם שלחייל משוחרר יש פטור ממיסים לשלוש שנים, ובצבא הוא אינו משלם מיסים. בצבא מקצועי מי שלא יעבוד בצבא ישלם מיסים, דבר זה ישתלם למדינה כלכלית (מיסים של שש שנים מכל אזרח!).

צבא מקצועי יצמצם שימוש בשטחים, והנה פתרנו את בעיית הדיור!
הדיור במדינה יקר, אחת מהסיבות לכך היא אדמות פרטיות. למדינה אדמות רבות עליהן יושבים בסיסים בחלקים מרכזיים בארץ. אם יקום במקומות אלו דיור לצעירים, מצוקה זאת תוכל להפתר. (לדוגמה בסיס תל השומר). עם צמצום הבסיסים יוכל להצטמצם כוח האדם לשמירה בצבא המקצועי.

מי ירצה לעבוד בצבא מקצועי אתם שואלים? כולנו, אני הייתי מסכימה להרוויח 20 אלף שקל בגיל 18 כדי לחוות חוויה אחרת ולתרום למדינה. אלא שבמקרה כזה, צה״ל יחליט אם אני מתאימה לו, ואם הוא מוכן להשקיע בי ויציב לי תנאים חוקיים והוגנים לעבודה.
הידעתם שלצד חוסר רצונם של חיילים רבים לשרת בקרבי, אחד התפקידים הכי מבוקשים בצה״ל הוא לוחמת מג״ב?
נתקלתי כבר במלש״בים שאמרו שהם מוכנים לקבל או את התפקיד הזה או שהם יהיו ג׳ובניקים. בקיצור, יש מוטיבציה בקרב צעירים להגן על המדינה. אבל די, לא כולם חייבים להגן עליה. יש מליון דרכים אחרות לתרום.

תראו מה זה, לפני כמה ימים התפרסמה כתבה על כך שכל צעיר שלישי לא מתגייס, ואילו בנוסף אליה התפרסמה כתבה בוואיינט על כך ששברנו שיא של כל הזמנים עם מספר החללים הכי נמוך, חלל נחשב גם חייל שהתאבד. ידעתם כמה חיילים מתאבדים בכל שנה? המון!
אנחנו לא צריכים את נועה קירל (שכל הכבוד לה כן?), הסיפור והמשבר הם הרבה יותר מורכבים ועמוקים. נועה קירל היא פלסטר.
הגיע הזמן לעשות אחד פלוס אחד, ולהעביר את התפקיד ללשכת התעסוקה.

אולי אפילו אני אבוא לראיון עבודה, והפעם בתפקיד יותר משמעותי.

על הסללת נשים: אוהבת מדע וטכנולוגיה?!

אחד הדברים הכי מוזרים שקרו לי בשנים האחרונות זה שהבנתי שטכנולוגיה מעניינת אותי, שעובדות מדעיות מרתקות אותי, שמתמטיקה מעניינת אותי וגם רפואה, כילדה וגם כנערה מעולם לא הייתי אדם ריאלי אלא נטו הומני, אפילו אינטואיטיבי, ובשנים האחרונות אני תוהה, איך זה, ואיך זה שלא חשפו אותי לתחומים אחרים בבית הספר?

ואז הבנתי שכן לימדו את זה, זה כן היה מסביבי כל הזמן, אבל לי כילדה זה אף פעם לא היה נראה נוצץ ומעניין, תהיתי למה, ולקח לי המון זמן להבין שהכל עניין של מגדריות והסללה מגיל צעיר.

אני כילדה כמו כל ילדה כמעט חלמתי לעסוק בתחומי אומנות, אני נמצאת בתחום אומני שאני נהנית ממנו מאוד ואפילו מוצלחת בו, אבל לפעמים אני חושבת על כמה זה דפוק שאני רק חושבת שבחרתי בו, אבל למעשה עברתי הסללה מגיל צעיר.
אני טובה בו, כי מגיל צעיר נחשפתי רק אליו. אבל אם הייתי נחשפת לכל תחום אחר, הייתי כנראה טובה בו גם.

הסללה שהחלה בצבעים של משחקים לבנות – ורוד וסגול שסימלו שאת במקום שבו את אמורה להיות – בת.
הסללה שהחלה בסדרות טלויזיה – תמיד הדמות הכי פופולרית ומאושרת היא יפה, רזה ומתעסקת בפרסום ולא חלילה מדעים או טכנולוגיה.
הסללה שכללה – הגדרות, מה מחשיב אישה מוצלחת?

הסללה בכך שלבנים קונים משחקי הרכבה וסימולציות ביום ההולדת בגן,
ולבנות משחקי עיצוב ויצירה.

יש לי בבית מודל פמיניסטי מדהים של אמא שעשתה תואר שני בהריון ממני, גידלה חמישה ילדים לבד ותמיד למדה עוד ועוד. ועדין, ההסללה לא ריחמה עלי. כמה זה הזוי.

האיט גירלז הן תמיד מתעסקות רק באופנה,
הכתרת גיבורי התרבות בפריים טיים, היא תמיד בנושאי בידור אומנות ויופי.
אין תוכנית שמסקרת את תעשיית ההייטק או הרפואה בצורה מעוררת השראה.

״היפים והנכונים״

״הרווקים הנחשקים״

אפילו ב״מעושרות״ מעטות הנשים שעשו את זה בגלל עצמן.

ו״הכרישים״ משום מה משודרת אחרי השעה 22:00 בערב.

אנחנו לא צריכות מבצעים ביום האישה, לא פרחים ולא שום מתנה.
אנחנו צריכות שההסללה תפסק כאן. שמגדריות תפסק כאן. בטלויזיה, בחינוך, ובבית.

כדי שאולי הילדה הבאה תגלה על עצמה בגיל 8 ולא 22, שהיא מתעניינת במדעים וטכנולוגיה.

אז אני עדין אוהבת ורוד ונצנצים ובלונד, את זה אי אפשר כבר לשנות, אבל היום אני יודעת שאני יכולה להיות עוד כל כך הרבה הגדרות. וזה בסדר גם להשאיר את הבסיס, כי פמיניזם זה לבחור, ולא להגדיר כמו שעשו לנו כל השנים ומגיל צעיר.

פוסט קורונה: המיומנות הכי חשובה להצלחה במאה ה-21

כולם אומרים שכדי להצליח צריך להיות אמבציוני, שאפתן, חכם, חלק אומרים שיפה, יש אנשים שיתמכו בחדות לשון או בהבנת סיטואציות,
אבל לדעתי יש תכונה אחת מאוד חשובה שכולם קצת פספסו והיא נדרשת יותר מתמיד במאה ה-21 והיא: יכולת הסתגלות.

כן, היכולת הזאת שיזרקו אותך בכל מקום, בכל מצב, ואתה תשאר יחסית סבבה עם הסיטואציה ותדע למצות ממנה את מה שניתן.
אני חושבת שהקורונה היא קצת ״מאיצת תודעה״, מושג שאני לא יודעת אם אני המצאתי או ששמעתי אותו פעם ואימצתי, אבל אני חושבת שלאורך האנושות יש כל מני אירועים שקרו והאיצו את התודעה של בני האדם קדימה.

ולכולנו, במיוחד חבר׳ה בשנות העשרים לחייהם כמוני, שעוד יכולים להתעצב, הקורונה בתקופה הזאת זו מתנה מופלאה, לסגל לעצמנו – אלו שמתקשים עם המצב – יכולת הסתגלות. ובקיצור היא מאיצה את התודעה של כולם באופן אחיד קדימה אל מול התכונה הזאת שכל כך חשובה בעולם הכה משתנה והלא מקובע שאנחנו שרויים בו במאה ה-21.

לפני חודש אני ואלירן היינו בקפריסין, ובואו נאמר שקצת ניסו לשכנע אותנו לעבור לגור שם, אלירן שלל זאת בתוקף, למרות שמשלמים שם רק 10% מס (הולישיט כן), ואני אמרתי לו ״וואלה כן בא לי״, הרגשתי שאני כבר תקופה יותר מדי במקום מוכר וידוע, ובא לי לאתגר מחדש את יכולות ההסתגלות שלי. כזאת אני, אוהבת אתגרים. היה נראה לי קסום להזרק במקום עם שפה זרה, אנשים אחרים ושהכל די בתולי, ולראות מה אני מסוגלת לייצר מזה.
אבל האמת שהקורונה היא בדיוק זה. והאמת שגם לא צריך קורונה בשביל לאתגר וליצור, אלא רק קצת לצאת מהאזור המוכר והנוח שלנו.

אני לא באה להיות עוד פוסט של מילים משיחיות כמו ״קורונה זו הזדמנות״ אלא רק מעלה נקודה, על זה שכולם פספסו שיכולת הסתגלות היא התכונה הכי חשובה להצלחה.
כי שימו רגע את כל התכונות שכל החיים אכלו לנו את הראש על זה שהן מבטאות הצלחה,
אבל כל אדם – אמביציוזי, חכם, יפה, חד, ככל שיהיה, אם ברגע אדמתו מתערערת בגלל שינוי, דבר כל כך נפוץ בימנו, כל שאר התכונות מאבדות את הרלוונטיות שלהן.

מאחלת לכולנו הרבה אתגרים, וגילויים חדשים של הסתגלות.
לא אעמיק באירועים שגרמו לי להיות אדם מסתגל, והאמת שהיופי בללמוד הסתגלות, הוא שכדי להיות אדם עם יכולות הסתגלות יותר מפותחות, אתה זקוק רק לעוד רגעים ״שומטי קרקע״ שינסו להוכיח לך שאתה לא מסתגל, ותצלח גם את האתגר הזה.

בתמונה: נהנית מקצת שמש במרפסת ומתה לצאת החוצה לטייל.

מי אני?

היי,

אני חן גל, אבל כולם קוראים לי חנגל.
את דרכי בעולם הדיגיטל והתקשורת התחלתי לפני עשור, כן, קצת מוזר בהתחשב בעובדה שאני בת 23.
אבל ממש שם בגיל 13 כשאף אחד לא ידע שאפשר לעשות כסף מהרשתות החברתיות, והמנהלת הזמינה את אמא שלי לשיחה – כי הבת שלה מצלמת סרטונים ליוטיוב ויוטיוב זה בכלל אתר ששומעים בו מוסיקה, ממש שם, זה נרקם.
אט אט (איזה תיאור של זקנים), הפוסטים שלי, הסרטונים שלי והתוכן שיצרתי התחילו לצבור צפיות, לייקים ועוקבים.

ומלהיות הילדה המוזרה שבמקום ללכת לחוגים, מזמינים אותה לתוכניות בוקר, היא מקבלת פינות בטלוויזיה, ומסקרת את כל מה שקורה.
התחלתי להיות כתבת בפרוגי וב-ynet, משרדי הפרסום והיח״צ הגדולים הזמינו אותי לפאנלים וקבוצות מיקוד עם מיטב מנהלי השיווק של מיטב המותגים בארץ, והתחלתי להרצות – בכנסים ואוניברסיטאות, כשעדין לא סיימתי תיכון ואין לי תעודת בגרות.

כשבהתגייסתי לצבא, הובלתי יחד עם עוד חיילים מוכשרים את הקמת אתר ״מתגייסים״ שייצג לראשונה גישה חדשנית של צה״ל אל המתגייסים.
התעסקנו בלשווק צבא לדור ה-z, על ידי סרטונים, כתבות ורשתות חברתיות, היינו כתבי הגיוס הראשונים בצבא.

מה שכיף במקצוע שלי, הוא שכל הזמן דברים חדשים קורים! הכל משתנה ומתחדש בשניה, ובהרצאות שלי אני נוהגת לקרוא לדיגיטל ״שפה״, שאני ושאר הקולגלות שלי למקצוע, למעשה המתורגמנים שלה.
התפקיד שלי הוא לחיות את כל מה שקורה כאן ועכשיו, ולתרגם את זה למותגים להם אני מעניקה שירות.
תפקיד המתרגם הדיגיטלי, הוא לעשות גשר בין ערכי ומטרות המותג, לטרנדים, המגמות והשפה שמתקיימים עכשיו.